בפניי בקשה לחיוב המשיבה-התובעת 4 בהפקדת ערובה להוצאות בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "
התקנות") ובהתאם לסעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "
חוק החברות"), בסכום שלא יפחת מ300,000 ש"ח.
הרקע להגשת הבקשה
1. כתב תביעה בהיקף של 20,000,000 ש"ח הוגש ביום 22.6.2008 ותוקן ביום 19.3.2013 (להלן: "
כתב התביעה"). עיקרה של התביעה בטענות לגזל סוד מסחרי, עשיית עושר ולא במשפט והפרת הסכם סודיות.
2. התובעים 1 ו-2 הם יורשיו של מדען ידוע, אשר עסק בפיתוח שיטה להחדרה ולהובלה של אמצעי בדיקה של המעי הגס בשנת 1995 (להלן: "
הסוד המסחרי" או "
האמצאה ") וזאת בשיתוף עם חתנו של האחרון, התובע 3 (סעיף 6 לכתב התביעה).
התובעים 1-3, הטוענים לבעלות ולזכויות שימוש בסוד המסחרי, מינו כממונה על פיתוחו את פליאנט מכשירים אנדוסקופיים בע"מ, חברה בערבון מוגבל (להלן: "
התובעת 4" או "
המשיבה"; סעיפים 8 ו-9 לכתב התביעה).
3. הנתבעת 7, סטרייקר ג'י. אי בע"מ, נוסדה על ידי הנתבעים 1-6 ביום 3.5.1994 (להלן: "
חברת סטרייקר"). בין האחרונה לתובעים 1-4 (להלן: "
התובעים") נכרתו הסכמי סודיות. האחרונים טענו, כי חברת סטרייקר גזלה את הסוד המסחרי ורשמה עליו פטנט, תוך הפרת הסכמי הסודיות שנחתמו בין הצדדים (סעיפים 1-3 לכתב התביעה).
עוד טענו התובעים, כי בעלי המניות בחברת סטרייקר עשו עושר ולא במשפט על חשבונם. כעולה מכתב התביעה, הליך הקצאת מניותיה של חברת סטרייקר למשקיעים שונים, ביניהם הנתבעים 9-19 (להלן: "
הנתבעים 9-19" או "
המבקשים"), התנהל על סמך מצג שווא, לפיו הסוד המסחרי הוא קניינה של חברת סטרייקר. לשיטתם של התובעים, התעשרו המבקשים כאשר מכרו את מניותיהם ביום 20.3.2006 לנתבעת 8, שהיא חברה זרה, Stryker Corporation (להלן:"
סטרייקר ארה"ב"). נגד האחרונה, נטען, כי עשתה שימוש בסוד המסחרי, בידיעה כי הועבר אליה באופן אסור (סעיפים 1 ו - 17 לכתב התביעה).
4. להשלמת התמונה יצוין, כי בהחלטתו מיום 30.9.2009, נעתר בית המשפט (כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) לבקשת המבקשים ודחה על הסף את התביעה שהוגשה נגדם (להלן: "
החלטת בית המשפט"). נקבע, כי גם אם ידעו המבקשים על קיומה של מחלוקת לגבי זכויותיה של חברת סטרייקר באמצאה עת רכשו את מניותיהם בחברה, נטלו האחרונים סיכונים עסקיים לגיטימיים ולא נמצא כל דופי בהתנהלותם (סעיף 2 להחלטה).
נוכח קביעה זו, נדחתה גם בקשת התובעים לתקן את כתב התביעה, באשר התיקון נגע כולו לעילה נגד המבקשים בלבד (סעיף 3 להחלטה).
בכל הנוגע לנתבעים 1-8, הושארה התביעה על כנה, אך נתקבלה חלקית בקשתם של האחרונים לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. נפסק, כי לטובת הנתבעים 1-8 תופקד ערובה על ידי המשיבה בלבד ובסכום של 300,000 ש"ח (סעיף 4 להחלטה).
5. על ההחלטה לדחות על הסף את התביעה, הוגש ערעור על ידי התובעים וזה נדון בבית המשפט העליון במסגרת ע"א 8945/09 (להלן: "
פסק הדין"). בפסק הדין שניתן ביום 5.5.2011, נתקבל הערעור וניתנה לתובעים הרשות לתקן את כתב התביעה.
נקבע, כי הדיון בענין המבקשים יוחזר לבית המשפט, תוך שימת דגש על השאלה המרכזית המתעוררת בדבר היכולת להטיל חבות אישית על בעלי מניות בשל התנהגות חברת סטרייקר, שאחראית לפגיעה והרוויחה ממנה (סעיפים 4 ו-5 לפסק הדין).
הבקשה הנוכחית
6. עקב קבלת ערעורם של התובעים וחידוש הדיון בתובענה נגד המבקשים, הוגשה הבקשה הנוכחית ביום 25.6.2012, בגדרה נתבקש בית המשפט להשית על המשיבה ערובה לתשלום הוצאות המבקשים, בסכום שלא יפחת מ-300,000 ש"ח (להלן: "
הבקשה").
7. בשים לב להיות המשיבה חברה בע"מ, הפנו המבקשים להוראות סעיף 353א' לחוק החברות ולהלכה הפסוקה בעניינו. לגישתם של האחרונים, הפרשנות שניתנה לסעיף הנ"ל, מבטאת כלל לפיו יש לחייב חברה בע"מ בהפקדת ערובה להוצאות, אלא אם כן, הוכיחה כי מתקיים אחד החריגים לסעיף.
נימוקי הבקשה התבססו על "מבחן משולש" שנקבע בפסיקה ליישום הוראות סעיף 353א' לחוק החברות. עמדת המבקשים, היא, כי יישום המבחן יביא לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה (סעיפים 9-11 לבקשה).
ראשית, נטען, כי לא הוכחה איתנותה הפיננסית של המשיבה, כפי שמתבקש בשלב הראשון של המבחן.
לגופו של ענין, ציינו המבקשים כי אינם מודעים לפעילות מסחרית הנעשית על ידי המשיבה ולגישתם, היא אינה חברה פעילה. לראיה, צורף פלט של רשם החברות (נספח 1 לבקשה, להלן: "
המסמך"), תוך ציון כי יש במסמך להעיד, כי מאז 1997 ועד כה, לא נעשה כל שינוי במשיבה. אי לכך, סבורים המבקשים, כי אם תידחה התביעה, לא יהיה בידי המשיבה לשאת בהוצאות שייפסקו (סעיפים 11-15 לבקשה).
יתרה מכך, טענו המבקשים, גם נסיבות הענין במקרה דנא, אינן מצדיקות מתן פטור מהפקדת ערובה.